“People say Hawkins is cursed. They are not way off.“
דסטין לאדי
״דברים מוזרים״ היא ללא ספק אחת הסדרות האהובות עלי. שלוש העונות הראשונות של הסדרה סיפרו סיפור מיוחד ושונה בנוף, שהתאהבתי בו והזדהתי איתו מההתחלה ועד הסוף, ובכל רגע נתון נהנתי לצפות בו על המסך. לכן אתם אולי תופתעו לשמוע, שכאשר שמעתי על ההכרזה על חידוש הסדרה לעונה הרביעית שלה התחושה הראשונית במקום התלהבות ושמחה הייתה חשש ואכזבה. חששתי שחידוש הסדרה לעונה נוספת תפגום בקלוזר הנהדר שעונה 3 סיפקה ושנקבל עונה, שנועדה רק כדי לסחוט עוד כסף מהמותג המצליח הזה. החששות התעצמו, כאשר שמעתי שאורך הפרקים ינוע בין שעה לשעתיים וחצי, ויתפרש על פני 14 שעות ושני חלקים שיצאו בתאריכים שונים. לכן לפני מעט יותר מחודש כאשר התיישבתי על הספה והפעלתי את הפרק הראשון בסדרה מצאתי את עצמי עם צפיות נמוכות מאוד, חושש ותוהה האם אולי בכל זאת נקבל עונה טובה ומעניינת כמו העונות שקדמו לה, או שמה נקבל עונה גרועה ומרוחה שנוצרה רק בשביל הכסף ותהרוס את הסדרה.
אני לא חושב אי פעםשמחתי לטעות, כמו שטעיתי לגבי העונה הזו. מדובר בעונה ענקית, מדהימה ומרגשת, שמצליחה לעלות את הסדרה בכמה וכמה רמות ולהפתיע אותי במלוא מובן המילה. איך זה אפשרי? בואו נצלול לפרטים:
עלילה וכתיבה – כמו שכתבתי בהתחלה, אחד החששות המרכזיים שלי לגבי הסדרה היו לגבי אורכי הפרקים, ושהעלילה תהיה מרוחה מדי, אבל לשמחתי קרה בדיוק ההפך. למרות אורכם הבלתי נתפס של הפרקים העלילה לא הרגישה מרוחה או מבוזבזת אפילו לא לשניה והצליחה לרתק אותי למסך החל מהפריים הראשון ועד האחרון בשקיקה רבה. הכותבים והיוצרים של הסדרה, ובראשם האחים דופר, מצליחים לנצל את כמות הזמן האסטרונומטית שניתנה להם בצורה חכמה ומבריקה, ואפילו מצליחים להצדיק אותה, מה שמייצר לעיתים (במיוחד בפרקים 7 ו- 9) אווירה קולנועית ייחודית, שבדרך כלל חווים רק על המסך הגדול, גם על המסך הקטן בבית, דבר שהופך את העונה הזו לאחת החוויות הטלוויזיונית המיוחדות שחוויתי אי פעם. דבר נוסף, שהסדרה עשתה זה בניית העלילה, הקצב שלה והחלוקה לפרקים. הכותבים והיוצרים של הסדרה הבינו, שכדי למשוך ולרתק את הצופים במשך פרקים ארוכים הם צריכים לבנות את המתח והסיפור לאט ובזהירות, ובדיוק בקצב הנכון, וזה מה שקורה. הרגשתי שכל פרק מעלה הילוך – מסקרן יותר ומעניין יותר מקודמו, מה שבונה את המתח והסיפור בצורה הנכונה ביותר שאפשר. הדבר הזה מאפשר לסדרה להתניע לאט לאט ובזהירות, מפרק פתיחה מעט איטי יותר, ולעלות את הקצב אט אט בעזרת ניצול הזמן הנכון של הפרקים, והחלוקה הנכונה של העלילה ובניית המתח, ולהצליח להוביל אותנו בצורה מדויקת ומלאת מחשבה אל פרקי הסיום המעולים. פרקי הסיום מהווים את שיא הסיפור והעלילה, כשרמת העניין שלי עולה עם הזמן, ואין לי ספק שבלעדי אותה חלוקה נכונה, והעלאת הקצב המתונה של הסיפור והעלילה הם לא היו עובדים ולא היו מספקים אותי כצופה באותה הצורה.
למרות כל אלו אין לי ספק, שהדבר שהסדרה עושה הכי טוב העונה הוא הסיפוק הרגשי והתהליך שאנחנו עוברים והדמויות עוברות. הכותבים לקחו את כל האלמנטים שדיברתי עליהם קודם, ויחד עם כתיבת דמויות פנטסטית, שמעבירה את הדמויות ואותנו בתהליכים מעניינים, אישיים, מיוחדים ומעוררי הזדהות לכל אחת ואחד מהם בדרכו שלו הם מצליחים לספק את אחת העונות המרגשות ומעוררות ההזדהות שראיתי אי פעם. הכותבים עושים הכל, אבל הכל (!), נכון. הם מצליחים להוביל אותי שוב ושוב ושוב בדיוק להכין שהם רוצים שאני אהיה מבחינה רגשית, ולגרום לי להרגיש בדיוק מה שהם רוצים שאני ארגיש, בצורה הטובה ביותר והמדויקת ביותר. מספר הפעמים העונה שצעקתי על הטלוויזיה מתוך להט, כססתי ציפורניים כתוצאה ממתח, הזלתי דמעה, מחאתי כפיים והרעתי תרועות שמחה או באופן כללי הרגשתי רגש חזק ומדוייק, שגרם לי לעשות פעולה אקטיבית כזו או אחרת מול המסך הייתה עצומה, ובאמת שבכל פרק אני יכול לחשוב על לפחות סצנה אחת (אם לא שתיים אפילו), שהצליחה לעורר אצלי רגשות והזדהות עזים ומדוייקים כל כך, מה שמצליח להוסיף המון לתחושת הסיפוק וההנאה שלי, והפתיע אותי בצורה הטובה ביותר האפשרית. יחד עם זאת, משהו קטן הפריע לי בנושא העלילה והכתיבה: את העלילה כפי שניתן לראות בפוסטר אפשר לחלק מאוד בקלות לארבעה קווי עלילה שונים, שאמנם מתאחדים לסוף גרנדיוזי מרגש ומופלא, אבל רוב הזמן קורים במקביל ובנפרד אחד מהשני. ארבעת קווי העלילה מעניינים וכתובים היטב, ואין ספק שחלק מהם מעניינים יותר (הרבה יותר) וחלק מהם מעניינים פחות. הדבר הזה אמנם מיטיב עם שני קווי העלילה הראשיים יותר, שהיו ללא ספק לב הסדרה, ולכן גם מורגש (ובצדק), שהושקעו בהם הרבה יותר מחשבה, עניין ועומק, אבל זה פוגע מעט בקווי העלילה המשניים, וגורם לי לעיתים לחוסר עניין ורצון לחזור לקווי העלילה האחרים, שהיו הרבה יותר מעניינים, וחבל כי גם הקווים האלו היו סיפורים טובים ומעניינים, אך לא הצליחו לקבל את מלוא הכבוד, הראוי להם. למרות זאת עדיין מדובר בעלילה וכתיבה נפלאים, מותחים ומרגשים, שבנויים נכון ומצליחים לספר סיפור מותח וענק עם לב עוד יותר ענק.
שחקנים ומשחק – כדי להצליח להעביר את העלילה המרגשת, המרתקת והמיוחדת באותה רמת הדיוק, שהכותבים והיוצרים כיוונו אליה, דרוש קאסט חזק, שיעמוד במשימה, ואין לי ספק שהקאסט העונה עושה זאת שוב ונותן הופעת משחק מצוינת. שחקנים חדשים, דוגמת ג׳וזף קווין, שמגלם את אדי מנסון, אותו שמיניסט מוזר ותמהוני, שמנהיג את מועדון המבוכים והדרקונים ״הלפייר״ בו חברים מייק דסטין ולוקאס, מצליחים להפיח חיים בדמויות החדשות בצורה מיוחדת ומעניינת. בנוסף השחקנים מוכרים ואהובים כמו נטליה דייר, שמשחקת את ננסי ווילר, אחותו של מייק, יודעים את העבודה שלהם וממשיכים לגלם את הדמויות שלהם ולהפיח בהם חיים בצורה טובה ולוקחים אותם למקומות חדשים ומעניינים. יחד עם זאת אני מרגיש צורך לציין מעל כולם את לא אחרת מאשר סיידי סינק, שמשחקת את מקס מייפילד, הנערה הקולית וקרת הרוח שבחבורה, בצורה יוצאת מן הכלל על גבול השלמות. היא מצליחה להעביר כל רגע ורגע בצורה מדוייקת ומרגשת (במיוחד בסצנה אחת שלעולם לא תצא לי מהראש בסוף פרק 4, בה היא הייתה מבריקה במיוחד) ולתת את אחת מהופעות המשחק המרשימות, שראיתי לאחרונה. עבודת משחק מדהימה שלה ושל כל הקאסט, שהולכת יד ביד עם העלילה והכתיבה, ותורמת חלק נכבד בהנאה הצרופה שלי מהעונה הזו.
בימוי וויזואליות – גם פה הסדרה מצליחה להתעלות על עצמה ולספק פן ויזואלי מרשים ביותר. המחשבה על כל שוט ושוט וכל פריים ופריים עד הפרטים הקטנים מורגשת מאוד, ומוסיפה המון לעלילה, לכתיבה ולמשחק, ומעניקה רובד נוסף, חשוב ומשמעותי לעונה הזו בצורה הטובה ביותר. האפקטיים הויזואלים מרהיבים, מהפנטים ועשויים בצורה מושלמת ויחד עם מבנה הפריים, הבימוי והויזואליות שמורגשים מאוד ומושכים מאוד מוסיפים עוד להנאה המרובה שלי מהסדרה.
פסקול – נושא נוסף שעשוי בצורה נפלאה בסדרה ולא דמיינתי שאכתוב עליו הוא הפסקול של העונה. מדובר בפסקול נהדר שמשלים את המשחק, הכתיבה והבימוי, ומצליח להעצים את החוויה וההנאה שלי מהסדרה בכמה רמות, וזה כל כך כיף. בנוסף הפסקול מצליח לקחת שיר אחד ספציפי הלא הוא running up that hill של קייט בוש (שאני שומע ממש כעת בעת כתיבת מילים אלו) ומצליח לשלב אותו כמוטיב וכחלק מרכזי וחשוב בעלילה ובסיפור של העונה, והוא עושה זאת בצורה כל כך נכונה ומדויקת. מעטות הפעמים שפסקול הוא חלק מרכזי וחשוב בסדרה כמו בעונה הזו של ״דברים מוזרים״, וזה מוסיף לאיכות הסדרה.
לסיכום, אם אהבתם כמוני את הסדרה בשלוש עונותיה הקודמות, אין לי ספק שתהנו בטירוף גם מהעונה הרביעית של הסדרה. העונה מספקת לנו כתיבה נכונה ומעניינת, שעושה שימוש נכון ומדויק בכל הזמן, ובמבנה הפרקים של העונה עם סיפור מרתק, מפתיע ובעיקר מרגש, יחד עם משחק פנומנלי, בימוי וויזואליות מרשימה. כל אלה יחד עם פסקול אדיר שמשתלב בעלילה ובסיפור כחלק של ממש, יוצרים פה חוויה מיוחדת, כיפית, מהנה, מרגשת ונוגעת ללב, שמצליחה להפתיע אותי במלוא מובן המילה, וליצור את העונה הטובה ביותר של הסדרה הנפלאה הזו עד כה.
ציון סופי ל״דברים מוזרים״ עונה 4 – 9.6/10 – 14 שעות של תענוג צרוף.
כל פרקי העונה הרביעית של ״דברים מוזרים״ זמינים לצפייה בנטפליקס.
סרטים ושאר ירקות 
כתיבת תגובה