ביקורת סרט ״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״ – סרט טוב שיווק רע

“Are you happy now?“

דוקטור סטריינג׳

להגיד שחיכיתי לסרט הזה יהיה אנדרסטייטמנט מטורף. חצי שנה של עבודה יום יומית שלי סביבו וסביב ההקרנה שלו, מיליון שמועות ורחשים ביחד עם שיווק אגרסיבי חסר כל תקדים מצד מארוול, שטען שכל התהליך שעברנו במשך השנה וחצי האחרונות- החל מוונדה ויזן ועד לספיידרמן אין דרך הביתה, הכל הולך להתנקז לנקודה הזו. כל אלו יצרו אצלי צפייה חסרת תקדים שלא חוויתי באף סרט (כן כן, אפילו לא בספיידרמן אין דרך הביתה או הנוקמים סוף המשחק). אבל ככל שהצפיות וההייפ גדולים יותר, כך גם החששות והסיכויים לאכזבה גדולים יותר. לכן, כשסוף סוף התיישבתי באולם, ממש בדקות הבודדות לפני הסרט, מצאתי את עצמי יושב ותוהה האם הצפיות שלי יקבלו מענה ראוי, כמו שראינו שמארוול יודעים לספק, או שאולי דווקא אצא מבואס ומאוכזב…?

ובכן הפעם התשובה היא מעט מורכבת, כי בעוד שהסרט הוא ללא ספק סרט טוב, הוא גם ללא ספק סרט שהצליח לאכזב אותי. איך זה אפשרי? בואו נצלול לפרטים:

*ספוילרים כבדים מכאן והלאה!*

עלילה וכתיבה – אני חושב שהכותבים והיוצרים של הסרט לקחו כמה וכמה החלטות חכמות ונבונות שעזורות לסרט הזה לתפוס מקום מיוחד בין סרטי היקום הקולנועי של מארוול. קודם כל, מדובר בסרט בוגר יותר שלוקח את עצמו מאוד ברצינות. שנית, הסרט לא מפחד לשחוט פרות קדושות ביקום הקולנועי של מארוול, ולהציג על המסך רצח ברוטלי, אלים, גרפי ומלא בדם של מספר רב של דמויות וחפים מפשע. בנוסף, הסרט מתנזר כמעט לגמרי מההומור והבדיחות ומתמקד כמעט לחלוטין בזאנר האימה (עד כמה שאפשר במסגרת PG13), ועושה זאת בצורה נפלאה שהצליחה להפתיע אותי לטובה. כל אלו היו אלמנטים שלא מרבים להופיע ביקום הקולנועי של מארוול, הם היו אלמנטים מבורכים שהתאימו לאווירה של הסרט ולדמויות ומאוד תרמו להנאה שלי ממנו.
בנוסף, בעוד שאולי זה לא סרט המוליטיוורס שרצינו והבטיחו לנו (עוד נגיע לזה בהמשך), הוא בהחלט סרט המולטיוורס שהיינו צריכים..הוא בעצם מצליח לבסס את הרעיון של המולטיוורס ואת הפוטנציאל האדיר שלו (מה שעומד להיות הדבר המרכזי ביקום של מארוול בשנים הקרובות) בצורה נהדרת בלי לגרוע את הפוקוס מדוקטור סטריינג׳, שאחרי הכל מדובר בסרט שלו. אבל למרות כל אלו, אין ספק שהדבר הטוב ביותר שהסרט עשה הייתה כתיבת הדמויות של סטריינג' ווונדה. גם וונדה וגם סטריינג' עברו תהליכים והתפתחויות שהתאימו לדמויות שלהם בצורה מדויקת. סטריינג', שהתעסק בעיקר במסע אחרי האושר הבלתי מושג, מה שבא לידי ביטוי במקרה שלו במערכת היחסים עם קריסטין, יחד עם השלכות המעשים שלו עליו ועל העולם כולו. הוא מצליח בעזרת מוטיבים חוזרים ומשפטים שונים שחוזרים בצורה מדויקת בנקודות שונות בסרט, כמו “Are you happy now?” או “This is the only way”, לעשות את זה בצורה מדויקת שיצרה אצלי חיבור אדיר והזדהות עם הדמות בצורה חזקה מאוד. וונדה לעומת זאת, ממשיכה את התהליך, שהחל עוד בתחילת 2021 בוונדה ויזן, בצורה ישירה וסוף סוף הופכת להיות הנבלית שתמיד הייתה אמורה להיות. המסע שלה, שמתמקד גם הוא סביב הנסיון להיות מאושרת, דבר שבא לידי ביטוי בנסיון שלה למצוא סוף כל סוף לאחר כל הסבל שלה שלווה ומשפחה, נעשה בצורה כל כך מעוררת הזדהות וטובה, שגם כאשר היא רוצחת עשרות חפים מפשע במחי יד אני לא יכול שלא להזדהות איתה ולהבין אותה, מה שהופך אותה לאחד הנבלים הטובים ביותר שהיו למארוול במרוצות השנים, וככל הנראה לדמות שכתובה בצורה הטובה ביותר כיום ביקום הקולנועי של מארוול. התהליך שלה מגיע לסיום בקטרזיס כל כך יפה ומרגש, שמעמיד אותה פנים אל פנים מול ההשפעה ההרסנית של ההחלטות והמעשים שלה, בסצנה נוגעת ללב ובצורה יוצאת מן הכלל, סצנה שללא ספק, לפחות בעייני, היא שיא הסרט ואחת הסצנות הטובות והמרגשות ביותר שראיתי לאחרונה שרק גרמה לי להתאהב בדמות הזו יותר.

אבל למרות כל הדברים הטובים שהעלילה מצליחה לעשות, יש כמה דברים שמרגישים בה מפוספסים. ראשית, קצב הסרט מחולק לא נכון. הוא מרגיש מהיר מידי בחלקים מסוימים (בעיקר בסוף ובהתחלה) ואיטי ומרוח מידי בחלקים אחרים, דבר אשר פוגע במעט באותם התהליכים של הדמויות שכל כך אהבתי בסרט. עוד דבר שצרם לי מעט, הוא שהסרט לא מרגיש כמו סרט המשך. אין כמעט שום התייחסות לסרט הקודם של סטריינג' ולמאורעות בו, לא לפוסט קרדיט עם מורדו, לא לדורמאמאו ולא לכל דבר אחר שהיה שם. מרגיש שזה יותר מן פרק המשך ארוך של וונדה ויזן מאשר סרט המשך של דוקטור סטריינג', וזה בעייני, למרות שמאוד אהבתי את וונדה ויזן, קצת פספוס. אבל אין ספק שהדבר הכי גדול שהעלילה פספסה הייתה האילומינטי. האילומינטי היה ללא ספק אמור להיות גולת הכותרת בסרט, אבל בפועל היווה יריקה בפרצוף לרוב המוחלט של המעריצים. במקום לשחזר את ההצלחה וההברקה של הקמאוז של טובי ואנדרו בספיידרמן, שהיו חלק אינטגרלי וחשוב בסרט, הפעם מארוול החליטו לקחת את הופעות האורח האדירות של דמויות מצופות כמו פרופסור X או מיסטר פנטסטיק, ולא רק להפוך אותם להופעות אורח שוליות ולא משמעותיות בשום צורה, אלא גם להרוג אותם בצורה כל כך קלה ומזלזלת אחרי פחות מ10 דקות זמן מסך. המעריצים, שחיכו שנים על גבי שנים לדמויות האלו תחת שליטתם של אולפני מארוול וקווין פייגי, לא יכלו שלא להתאכזב מכזה דבר. אי אפשר לצפות מהם לקבל את זה בהבנה ואהדה. אמנם, ברור שוונדה היא הדמות הכי חזקה ביקום של מארוול כרגע, ואני מסכים שהיא הייתה צריכה לנצח את כולם בקרב, אבל מוטב היה שיורגש טיפה יותר מאמץ מצידה, או לפחות שיורגש שלאותן הדמויות האהובות והמצופות היה תפקיד קצת יותר משמעותי בסרט. אני באמת ובתמים חושב שאם היה מורגש שלדמויות יש טיפה יותר משמעות מכל דמות משנית אחרת, הקהל היה מקבל את זה הרבה יותר בהבנה, גם אם זה לא מה שהוא ציפה לו.
לסיכום, אני חושב שרוב העלילה, החל מהטון הבוגר והאלים ועד כתיבת הדמויות המהדרת של וונדה ודוקטור סטריינג', נעשתה בצורה טובה. אבל החלקים המפוספסים בעלילה, כמו הקצב שלה והופעת האילומינטי, היו פספוס ענק ומורגש, שהצליח לאכזב לא מעט מעריצים ובניהם גם אותי.

שחקנים ומשחק – אין ספק שהשחקנים נותנים עבודת משחק פשוט נפלאה. כולם כולל כולם, החל משחקנים ראשיים כמו בנדיקט קמברבאץ ובנדיקט וונג, שמשחקים את דוקטור סטריינג ואת וונג, ועד שחקנים משניים כמו רייצ’ל מקאדמס ופטריק סטיוארט, בתפקיד כריסטין פאלמר ופרופסור X, נתנו הופעה מרשימה וכיפית שהיה תענוג לראות. יחד עם זאת, אין ספק שהופעת המשחק המרשימה במיותר והטובה ביותר על המסך, שמצליחה לשים את כל השאר בכיס הקטן, היא ללא ספק של אליזבת אולסון בתפקיד וונדה מקסימוף. אליזבת מוכיחה שוב פעם כמה היא שחקנית מוכשרת וכמה היא הבחירה המושלמת לתפקיד של וונדה, ומצליחה להפיח חיים בדמות הזו ובתהליך המורכב והסבוך שלה גם בתור נבלות בצורה הטובה ביותר שאפשר. אני באמת מאמין שללא הופעת המשחק הנהדרת שלה שללא ספק ראויה לאוסקר הייתי נהנה הרבה פחות מהסרט ומתחבר הרבה פחות לדמות הנפלאה של וונדה, ואני לא יכול לחכות לראות אותה שוב על המסך (כי הרי ברור לכולנו שהיא לא באמת מתה).

בימוי וויזואליות – כשסאם ריימי נכנס לבימוי הסרט הזה, חששתי במעט שסגנון הבימוי היחודי שלו יבלע בתוך הסרט ולא ממש יורגש, שכן הוא לא ממש נפוץ או תואם את הסגנון של היקום הקולנועי של מארוול. אבל תכלס? קרה בדיוק ההפך. הסרט הזה מרגיש כמו סרט של ריימי והוא מורגש כמעט בכל שוט ושוט בסרט. מרגיש שבאמת הייתה מחשבה מאחורי כל שוט ושוט על איך להעביר אותו נכון ואיך הוא יכול לתרום לז’אנר אליו מארוול מנסים להכנס בפעם הראשונה. הבימוי היחודי, הגרפי והמאוד מאוד אלים, בשילוב עם האפקטים המרהיבים שמארוול ידועים בהם, הצליח ליצור חוויה מיוחדת שמשתלבת נהדר בז’אנר האימה, אותו הסרט ניסה לשדר, והצליח ליצור כמה מהסצנות המצמררות ביותר שראיתי (כמו שבירת הקיר הרביעי של וונדה למשל). הסרט הזו כולו צועק סם ריימי לאורך כל סצנה, ואין לי ספק שהוא היה הבחירה הנכונה והמושכלת לסרט הזה, והוא אחד הדברים שהכי נהנתי לראות בסרט.

שיווק – אם נסתכל על כל הפרמטרים שעברנו עליהם עד עכשיו נראה שמדובר בסרט טוב בסך הכל. יש לו עלילה שמצליחה לעשות את רוב הדברים נכון, משחק פנומנלי, ובימוי מרהיב. אז איך עדיין הדבר המרכזי שחשתי שיצאתי מהסרט הזה היה אכזבה ולמה זה אתם שואלים? ובכן, כל זה הודות לשיווק של מארוול. מארוול החליטו לשווק את הסרט בצורה כל כך אגרסיבית וחסרת תקדים שההייפ סביבו היה כל כך לא רציונלי. כל מהלכי השיווק של הסרט רק פגעו בו. החל מהטריילר הראשון שהופיע כפוסט קרדיט השני של ספיידרמן אין דרך הביתה (למרות שהקשר בין הסרטים הוא מינורי לחלוטין) דרך חשיפת מרבית הטוויסטים והופעות האורח הגדולות כבר בפוסטר הראשון ובטריילר השני (דבר שאני לא מאמין שאני כותב), ועד העובדה שבפעם הראשונה בהיסטוריה מארוול השביתו את התגובות בכל החשבונות הרשמיים שלהם ברשתות החברתיות. כל אלו, יצרו תחושה שעומד להיות מדובר באירוע מטורף חסר תקדים וגרנדיוזי, שלא דומה לשום דבר שראינו ושישנה הכל לנצח. אבל בפעול קיבלנו סרט עם סיפור הרבה יותר קטן מזה, שמתחיל ונגמר פחות או יותר באותו המקום. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד זה. כמו שאמרתי בדיעבד אני חושב שזו הייתה בחירה חכמה ושהסרט הזה עדיף על עוד סרט גרנדיוזי כמו ספיידרמן או הנוקמים. אבל, וזה אבל גדול, כל הדברים האלו גרמו לי לחכות לאירוע גדול כזה או אחר שיגיע במהלך הסרט, ומצאתי את עצמי במשך כל 126 הדקות מחכה לאיזה משהו גרנדיוזי ומפתיע שפשוט סירב להגיע, מה שגרם לתגובה הראשונה שלי להיות אכזבה מוחלטת. זה באמת לא באשמת הסרט, אבל הוא פשוט לא מספק את מה שהובטח לנו, ואני חושב שאם במארוול היו מבינים את זה ומשווקים את זה בצורה נכונה ואמיתית, ולא בצורה שגובלת בהטעיית הצרכן, הייתי מצליח להנות מהסרט הרבה הרבה יותר.

לסיכום, מדובר בסרט עם עלילה שמלבד כמה נקודות בודדות, מצליחה להיות עלילה ראויה ומעניינת לדמויות המופיעות בה ותוך כדי ממשיכה לפתח את הדמויות האהובות בצורה נהדרת, ונכנסת לז’אנר חדש, אלים, גרפי ובוגר יותר, בצורה חדשה ומרעננת, שכולל בתוכו משחק פנומנלי ובימוי נפלא שהולך יד ביד עם אותו ז'אנר. כל הדברים האלו מצליחים ליצור סרט טוב ושונה בנוף של מארוול, שמצליח לאכזב כמעט אך ורק בזכות השיווק וההייפ הלא פרופורצינלי שלו.

ציון סופי לסרט דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף – 8/10. סרט טוב עם שיווק רע

הסרט ״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״ זמין לצפייה בבתי הקולנוע.