ביקורת סדרה ״פיסמייקר״

“I made a vow to have peace at any cost. No matter how many men, women and children I need to kill to get it.”

פיסמייקר למרן

אין ספק שג׳יימס גאן הוא אחד האנשים האהובים עלי בהוליווד. מאז שראיתי לראשונה את שומרי הגלקסיה בניצוחו, אי שם ב-2014, עקבתי בשקיקה אחרי הפרוייקטים שלו, ורק רציתי לראות עוד ועוד תוכן שהוא יוצר ומביים. לכן, כאשר שמעתי על הסדרה ״פיסמייקר״- סדרת ההמשך לסרט החדש של יחידת המתאבדים, שמאוד אהבתי, לא יכולתי שלא לחכות לה בציפייה מרובה. אך יחד עם הציפייה המרובה, עלו גם חששות שאולי הקסם והדברים שכל כך אהבתי ביצירות הקולנועיות של גאן, לא יצליחו לעבור למדיום הטלוויזיוני ולעבוד באותה הצורה. אז האם הציפייה לבכורה הטלוויזיונית של ג׳יימס גאן הייתה שווה את זה? או שאולי היה עדיף שגאן היה נשאר על המסך הגדול, במקום שכבר ראינו שהוא יכול להצליח ובגדול?

ובכן, אני שמח לבשר שהבכורה הטלוויזיונית של גאן הייתה שווה את הצפייה, ואין שום ספק שהקסם שלו עובד טוב גם על המסך הקטן (לפעמים אפילו יותר מהמסך הגדול!).
איך זה קורה? בואו נצלול לפרטים.

עלילה וכתיבה– כפי שכתבתי קודם, החשש הגדול שלי מהסדרה היה שהיא לא תצליח להעביר את הקסם והדברים שאני כל כך אוהב בסרטים של גאן למסך הקטן. אבל כבר בחמש הדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה החששות האלו נעלמו כלא היו, מכיוון שהעלילה והכתיבה, שממשיכים באופן ישיר את עלילת הסרט ״יחידת המתאבדים״, לא עושים זאת רק בתוכן ובסיפור, אלא גם באותה צורה ועם אותו אופי שכל כך אהבתי בסרט הקודם. גם פה מדובר בעלילה וכתיבה חסרות בושה שמאוד מודעות לעצמן, ולא לוקחות את עצמן ברצינות בכלל. הן עושות מה שבא להן ואיך שבא להן בלי לדפוק חשבון לאף אחד אחד ולשום דבר, וזה דבר נפלא, מכיוון שזה יוצר את העלילה המושלמת בשביל הדמויות האלו, שמספרת את הסיפור שלהן בצורה שמתאימה להן כמו כפפה ליד. בנוסף, גם הפעם העלילה מצליחה להכיל הכל מהכל: החל מסצנות קורעות מצחוק, כמו ״הדיונים״ של פיסמייקר וויג'ילנטי או האפטר קרדיטיס המעולים, שגרמו לי להתפוצץ מצחוק כל פעם מחדש, וכלה בסצנות עמוקות וכבדות יותר. סצנות שמעניקות קצת יותר משמעות ומחזקות את החיבור עם הדמויות, דבר שגורם לי להיות יותר שקוע בסדרה. לא רק שהסדרה מכילה הכל מהכל, היא גם מצליחה לשלב את כל הדברים האלו אחד בתוך השני בצורה נהדרת ובסינרגיה מושלמת, כך שהסדרה מצליחה לשמור על האופי הייחודי שלה ועל קסמה בצורה הטובה ביותר שאפשר, דבר שיוצר סדרה שונה בנוף הרווי בסרטי הקומיקס, שפשוט כיף לצפות בה.

כמו כן כתיבת הדמויות הנפלאה עשויה בצורה נהדרת, להבדיל מיחידת המתאבדים, שם רוב הדמויות עברו תהליך מינורי במקרה הטוב, או לא עברו בכלל תהליך במקרה הרע. אך פה המצב שונה. הדמויות כתובות כך שרובן עוברות תהליך מסויים, ארוך ומשמעותי, שכתוב היטב ובצורה נפלאה. דבר זה מאפשר לגאן לשחק קצת עם המינונים של סוגי הסצנות והדיאלוגים בסדרה, ולכתוב יותר סצנות איטיות וכבדות ביחס לסרט (כמובן בלי לפגוע בהר השטויות והסצנות המצחיקות ובאופי הסדרה), דבר שבולט במיוחד לקראת סוף הסדרה. הוא יוצר סצנות ודיאלוגים שבהחלט לא ציפיתי לראות בסדרה כזאת, וזה יפייפה ומקנה לסדרה אקורד סיום מוצלח שאין ראוי ממנו. יחד עם זאת, היו כמה קטעים בודדים מבחינת העלילה שקרו ללא סיבה או הגיון, ולפעמים אפילו כללו בתוכן מעט חורים בעלילה, והרגשתי שהם קרו רק על מנת לקדם את העלילה. אמנם קיימות מעט סצנות כאלו, אך הן עדיין מורגשות וגרמו לי לעקם מעט את האף. אבל עדיין, הדברים האלו לא ממש מצליחים לפגוע בהנאה. בסופו של יום גיימס גאן יוצר פה סיפור אחר, חדש, מיוחד ושונה בנוף שלנו. סיפור שמצליח למתוח שוב את הגבולות של ז’אנר סרטי וסדרות הקומיקס, ומצליח להגדיר מחדש מה ואיך אפשר לספר תחת הז’אנר הזה.

שחקנים ומשחק– גם פה נעשתה עבודה נהדרת. השחקנים לוקחים את העלילה והכתיבה הנהדרות האלו ומפיחים בהן חיים בצורה הטובה ביותר שרק אפשר. הם מצליחים להעביר את הרגעים המטופשים והמשעשעים בצורה מצחיקה בטירוף, ואת הרגעים הכבדים והעמוקים בצורה נוגעת ללב. הם אפילו מצליחים לאלתר בצורה מדויקת כל כך שאי אפשר להבחין מה התסריט ומה האילתורים, וזה נהדר. כל הקאסט, החל מנהוט לה שמשחק את ג'ודומאסטר ועד פרדי סטרומהר שמשחק את ויג'ילנטי (ובמיוחד ג'ון סינה בתפקיד פיסמייקר), נותנים הופעה מרשימה, מדוייקת ונהדרת, שמעבירה את העלילה והכתיבה בצורה הטובה ביותר שאפשר ושפשוט כיף לראות.

בימוי – גם הפעם ג'יימס גאן מוכיח שהוא לא פחות מאמן בכל הנוגע לבימוי. אין ולו סצנה או רגע אחד בסדרה שלא מבוימים ומוגשים לצופה בצורה נהדרת: החל מסצנות קרב (בדגש על סצנת הקרב האחרונה) מלאות אקשן, קלילות ומפוצצות, דרך סצנות מרגשות וכבדות יותר שבוימו באופן איטי ונכון כדי להעביר את המסר והתחושה בצורה מדויקת, וכלה בפתיח המדהים- שהוא ללא ספק הפתיח הטוב ביותר שראיתי אי פעם בכל סדרה (אותו ראיתי שוב ושוב מספר רב של פעמים). מדובר בבימוי נהדר ויפייפה שכיף לראות, הוא חלק משמעותי מן הסדרה, ואין לי ספק שלא הייתי נהנה כך ממנה בלעדיו.

פסקול – גם פה, כמו בכל הפרויקטים שלו, ג'יימס גאן מספק פסקול שהוא לא פחות ממושלם. הפעם גאן הלך לכיוון של להקות רוק ומטאל וזה מתאים בול לאופי ולסגנון הסדרה. הפסקול משתלב באופן כל כך טבעי ויפה בסדרה שזה תענוג להאזין לו, אפילו בתור אחד שרוק ומטאל הם לא סגנונות המוזיקה האהובים עליו. נהניתי מאוד מהפסקול, ואני אפילו מאזין לו בעת כתיבת שורות אלו!

לסיכום, העלילה המיוחדת והשונה בנוף, יחד עם המשחק הנפלא, הבימוי המופלא והפסקול המושלם, יוצרים סדרה כיפית, שונה, מיוחדת ומהנה בטירוף, שסיפקה לי שישה שבועות של הנאה צרופה. זו ללא ספק הסדרה הטובה ביותר של DC עד כה! השילוב שלה ביחד עם יחידת המתאבדים שיצא באוגוסט האחרון, מצליח לקחת דמות שעד לפני חצי שנה אף אחד לא הכיר או אהב, ולהפוך אותה לדמות הטובה ביותר והמעניינת ביותר בכל היקום הקולנועי של DC- הישג מרשים מאוד.

ציון סופי לסדרה ״פיסמייקר״ – 9.3/10. כל מה שנשאר לעשות עד העונה השנייה זה לשיר "Do Ya Wanna Taste It?" שוב ושוב.

כל פרקי הסדרה ״פיסמייקר״ זמינים לצפייה ב-HBO Max.