ביקורת סדרה ״הוקאיי״

"Your problem is branding"

קייט לקלינט

את הביקורת הזו אני צריך לפתוח בוידוי: הוקאיי הוא הגיבור הכי פחות אהוב עלי ביקום הקולנועי הרחב והעשיר של מארוול. אף פעם לא אהבתי אותו. הוא הרגיש לי תמיד מיותר וסתמי, מן דמות משעממת שכזו שאין לה ממש מה להציע חוץ מחץ וקשת וכמה שוטים יפים. היא נבלעת ברקע היקום, ולעיתים אפילו מרגישה חסרת משמעות, ביחס לשאר גיבורי העל, שאני אוהב כל כך. 
לכן, כששמעתי שהוקאיי עתיד לקבל סדרת סולו משלו, לא ממש הבנתי איך היא תעבוד ואיך הדמות המשמימה הזו תצליח להוביל סיפור שלם וארוך לגמרי בעצמה. החששות שלי רק התחזקו כאשר הסתיימה הסדרה ״פאלקון וחייל החורף״, שעסקה באותו סוג גיבורי על והייתה בינונית ומשמימה להחריד (כל כך בינונית שלא הצלחתי אפילו לכתוב עליה ביקורת), ורק גרמה לי יותר ויותר לחשוש שאני עומד לקבל גם הפעם סדרה בינונית מינוס, במקרה הטוב. האם כך היה? האם באמת קיבלתי את מה שציפיתי לו? או שאולי מארוול הצליחו להפתיע אותי ולספק לי סדרה אחרת ומוצלחת יותר ממה שחשבתי שאקבל?

אני שמח להגיד, שאמנם הסדרה ממש לא מושלמת ובטח שלא טובה כמו חלק מהסדרות האחרות שקיבלנו השנה ממארוול, אבל היא עדיין סדרה כיפית, מהנה ואפילו די משעשעת, והיא הצליחה ממש להפתיע אותי לטובה. איך כל זה קרה? בואו נצלול לפרטים:

(אני כן מדבר פה על דברים שקורים יחסית מאוחר בסדרה בפרקים 5-6, אבל הם מופיעים בכל העמודים הרשמיים של מארוול מזמן, אבל אם זה חשוב לכם, שימו לב שיש פה סוג של ספוילרים)

עלילה וכתיבה – אני חושב שהכותבים של הסדרה לקחו כמה החלטות מאוד חכמות ונבונות, שעזרו לסיפור של הסדרה לעבור בצורה טובה וכיפית. קודם כל, הפעם מדובר בסיפור בקנה מידה קטן יותר. אין איזה אירוע ענקי, שמסכן את העולם/יקום/מולטיוורס או כל דבר אחר בסגנון, ובסך הכל מדובר באיש, שהעבר שלו חוזר לרדוף אותו בדיוק ברגע הכי לא מתאים וכל מה שהוא רוצה זה להספיק לחזור הביתה לכריסמס, וזה עובד מצויין. אני חושב שהבחירה הזו הייתה מאוד חכמה ובוצעה היטב, ככה שהסיפור גם התאים לדמות וגם סיפק שינוי מרענן וכיפי מכל מה שהלך ביקום הקולנועי של מארוול, ומהווה סיפור קטן וחמוד, שהוא סוג של רגע של מנוחה בין האירועים הגדולים שקרו לבין אלו שצפויים לבוא, ולהיות משהו קצת קליל, שלוקח את עצמו הרבה פחות ברצינות ומודע לעצמו, וזה ממש מוצלח ומהנה. יחד עם זאת, למרות שהסיפור הוא בקנה מידה הרבה יותר קטן, הוא עדיין מצליח להשתלב די טוב ביקום הקולנועי של מארוול, להרחיב אותו ולספק בדיוק את התפקיד שהוא אמור להיות. הוא מצליח להציג דמויות חדשות ואהובות כמו קייט בישופ או קינגפין, שהמעריצים חיכו לו כל כך, ובכך לפתוח קווי עלילה מעניינים וחשובים להמשך. הוא מצליח ליצור את החיבור הראשון בין הסרטים לבין הסדרות באופן ישיר, ומציג את ילנה, אחותה של נטשה, בהמשך ישיר להופעה האחרונה שלה באלמנה השחורה בצורה פשוט מעולה. הוא גם מצליח לסיים את הסיפור ואת כל קווי העלילה הפתוחים של רונין, הלא היא הזהות של הוקאיי בזמן תקופת הבליפ, בצורה יפה, נכונה ומספקת. את כל הדברים האלו הסיפור עושה בדיוק במידה ובעדינות מקסימלית, ומצליח, למרות החיבור שלו לסיפורים הגדולים, לשמור על קנה המידה הקטן, שהוא דבק בו בחוכמה רבה. 
בנוסף, הדמויות והדיאלוגים ביניהם כתובים בצורה פשוט מצויינת – כל דמות עוברת את התהליך שלה בצורה הראויה והטובה ביותר האפשרית, ומקדמת את הסיפור שלה בדרכה, ותוך כדי כך נוצרת גם דינמיקה מוצלחת בין שלל הדמויות. בין אם הדמות היא חדשה כמו קייט בישופ, או ישנה כמו קלינט ברטון, כולם פשוט כתובים מעולה וזה ממש מהנה. אני חושב שראוי לציין לשבח את הדמות של ילנה, ובעיקר את הדיאלוגים שלה עם קייט בישופ, שהיו פשוט מצויינים. ממש נהנתי לראות אותה על המסך בשליש האחרון של העונה, וכל אינטראקציה שלה עם קייט הייתה פשוט אדירה וגרמה לי לצחוק וליהנות מהסדרה בטירוף. אלו היו לגמרי הרגעים הטובים ביותר בסדרה, הם גנבו את ההצגה, וזה היה ממש כיף לצפות בהם, ואני לא יכול לחכות שהן יפגשו שוב (ואני בטוח שזה יקרה). 

למרות ההחלטות הנבונות, שהכותבים עשו, יש כמה דברים שהם ביצעו בצורה לא כל כך טובה. הדבר העיקרי הוא מבנה הסדרה. מדובר בסדרה קצרה מאוד של שישה פרקים בסך הכל, והיתה לי תחושה שהיא לא הייתה מחולקת טוב בכלל. הרגשתי, שמסיבה לא ברורה, הכותבים החליטו לתת כמעט חצי סדרה לחלק הראשון, שנועד לבסס את הדמויות. הוא אמנם עשה את זה בצורה טובה, אבל זה משאיר לשאר הסיפור ממש מעט זמן להתפתח, מה שיוצר סוף מהיר מדי ומאוד מבולגן, שמאלץ מספר קווי עלילה להסתיים בצורה מאוד חפוזה ומבלבלת, וגרמה לי לראות את פרק הסיום שוב, רק כדי להבין לגמרי את הסיפור עד הסוף. זה יוצר תחושת פספוס גדולה ומבאסת. בנוסף, הרגשתי שיש מעט בחירות תסריטאיות לא ממש מוצלחות (בעיקר בקו העלילה של קינגפין), שפגעו בסיפור ובפואנטה של הסדרה, והשאירו אותי קצת מאוכזב ולא מסופק, וזו תחושה נדירה, בעיקר בסרטים ובסדרות של מארוול, שידועים בזה שהם מספקים למעריצים את מה שהם אוהבים ורוצים. אני ממש מקווה שהם איכשהו ישנו את הבחירות האלו, או יובילו אותן למקום אחר לגמרי, כי כרגע יש לי תחושה, שיש דמויות שמארוול ממש מפספסים, למרות שאפשר לעשות איתן דברים הרבה הרבה יותר מגניבים. למרות זאת עדיין מדובר בסיפור כיפי וקליל, שהעביר לי חמישה שבועות ושישה פרקים בהנאה מרובה.

שחקנים ומשחק – אני חושב שנעשתה פה עבודת משחק טובה בסך הכל מצד כל השחקנים- משחקנים ותיקים כמו ג'רמי רנר, שמשחק את קלינט ברטון וחוזר לנעליים של הדמות המוכרת והישנה ומפיח בה חיים בצורה הטובה ביותר, ועד דמויות ושחקנים חדשים כמו אלקווה קוקס, שמשחקת את מאיזה לופז (או בשמה האחר אקו), המנהיגה החרשת של מאפיית הטרנינגים, שנתנה הופעה ראשונה מוצלחת ביקום הקולנועי של מארוול. אני רוצה לציין לשבח את פלורנס פיו והיילי סטיינפלד, ששיחקו את ילנה וקייט בישופ, ופשוט נתנו הופעה משולמת על המסך, והפכו כל רגע שהן הופיעו בו, ובמיוחד רגעים שהן חלקו ביחד, לרגעים שפשוט אי אפשר שלא ליהנות מהם, וזה היה פשוט מהנה ומרשים מאוד!

בימוי – גם פה נעשתה עבודה טובה בסך הכל, והבימוי טוב ומעביר את הסצנות והסיפור בצורה ברורה, לא עמוסה מדי ולא איטית מדי, אלא ממש כמו שצריך, באופן מדויק, ברור וראוי. אני חושב שראוי לציין שתי סצנות ספציפיות- אני מדבר כמובן על סצנת המרדף בפרק השלישי, שצולמה כוואן שוט, וסצנת הקרב האחרונה של קייט וקלינט נגד המאפיה. הן היו מבוימות בצורה מבריקה וכיפית, והיה תענוג גדול לראות אותן. הן עוררו בי השתאות כשראיתי אותן על המסך, וסיפקו לי הנאה צרופה. זה היה פשוט מרשים, והלוואי ונקבל עוד וואן שוטים וקרבות גב אל גב כאלו מקפיצים, מהנים וטובים.

לסיכום, ״הוקאיי״ היא אמנם לא הסדרה המושלמת, ובטח לא תהיה יצירת המארוול האהובה עליכם, אבל בסופו של דבר הסיפור הקטן והכיפי, שמכיל בתוכו פיתוח עולם ודמויות מצויין, משחק מעולה ובימוי טוב ויפה, יוצר חוויה הרבה יותר כיפית וטובה מזו שציפיתי לה מהסדרה הזו, ומצליח לסגור את השנה עמוסת התוכן של מארוול, בצורה קלילה, מהנה ומוצלחת.

ציון סופי לסדרה ״הוקאיי״ – 8/10.  מי דמיין שסדרה על הוקאיי תצליח להיות מהנה כיפית וקלילה.

כל פרקי הסדרה ״הוקאיי״ זמינים לצפייה בדיסני פלוס.