ביקורת סרט ״חולית״

“The fear is the mind killer”

אחד מעוונותי הגדולים, בתור חובב פנטזיה ומדע בדיוני, הוא שמעולם לא קראתי את הספר ״חולית״. אני יודע שזו קלאסיקה בז’אנר, ואנשים רבים וטובים המליצו לי על הספר עטור השבחים הזה, אבל מעולם לא יצא לי לקרוא אותו. לכן, מצאתי את עצמי במצב קצת שונה מבדרך כלל, בו אני רגיל לראות סרטים בסגנון הזה שמבוססים על דברים שקראתי, ולא ממש ידעתי למה לצפות. דבר נוסף הוא, שפשוט לא הבנתי את ההייפ וההתלהבות המטורפת סביב הסרט. כלומר, הטריילרים נראו לי מעניינים ויפים, אבל לא ברמת ההתלהבות המטורפת סביב הסרט הזה. לכן, כשנכנסתי לאולם תהיתי איך יראה הסרט הזה בעיניי, כאחד שמאוד מאוד אוהב את הז’אנר, אבל ממש לא מכיר את הסיפור.
האם אני אצטרף למעריצים הנלהבים שמשבחים בלי סוף את הסרט, או שאני לא אראה בו שום דבר יותר מידי מיוחד?

התשובה היא איפשהו באמצע. בעוד זה אכן סרט טוב, שמספק כמה מהרגעים היפים ביותר שראיתי בקולנוע, עדיין יש בו כמה בעיות והן לא ממש קטנות. איך זה קרה? בואו נצלול לפרטים:

עלילה וכתיבה – אחד הדברים שהכי חששתי מהם הוא העלילה, שאמורה להציג עולם מאוד עמוק ועשיר בדמויות, בכוכבים, בירבויות ובגזעים תעשה זאת בצורה לא נכונה ותתחיל להסתבך, אבל אין ספק שהיא עומדת בזה בגבורה ומצליחה להעביר את אותו העולם העשיר והמסובך בצורה מדוייקת ובקצב איטי אבל נכון, כך שלמרות ריבוי הדמויות, הקונפליטים וההתרחשויות, הצלחתי להבין כל פרט ופרט ולעקוב אחרי הסיפור וההתרחשויות לאורך כל הסרט. למעשה לא הרגשתי עומס או בלבול באף נקודה בסרט. זה חלק מאוד חשוב וקריטי שנעשה טוב בסרט במיוחד, לאנשים כמוני שלא הכירו את העולם הזה לפני כן, כי אחרת לא הייתי מצליח ליהנות מהסרט הזה בכלל. בנוסף הרגשתי שהסיפור והקונספט של העלילה מאוד מאוד מעניינת ומושכת, ולמעשה נמשכתי לעולם הזה ולסיפור הזה ממש מהרגע הראשון, מאוד נהנתי לצפות בו והוא ממש הצליח לרתק אותי למסך במשך שעתיים וחצי, וזה ממש לא דבר של מה בכך וכיף שזה קורה.

אבל למרות כל הנקודות הטובות הללו יש בסיפור, או יותר נכון בכתיבה, בעיה אחת גדולה והיא הדרך בה הסיפור כתוב ומועבר. העלילה והקונספט מושכים ומעניינים, והכתיבה מצליחה להעביר עולם מסובך בצורה ברורה ומובנת וזה יוצר פוטנציאל ענק לסרט ומרגיש, שבמקום לקחת אותו למקומות גבוהים וטובים כמו שהיה ראוי שיקרה מבנה הסרט והכתיבה פספסו אותו לגמרי. זה מתחיל בזה שלמרות שהסיפור נורא מובן ומושך הוא בחלקים מסוימים פשוט לא עמוק מדי ויש דמויות או סיטואציות, שהייתי רוצה לקבל את ההזדמנות לקבל מהם יותר מ- 4 דקות של זמן מסך (במיוחד בתור אחד שלא הכיר את הסיפור קודם). זה ממשיך בעובדה, שהוא לא ממש מרגש או יוצר חיבור עם הדמויות, אלא יותר עם העולם של הסרט, דבר שיוצר בסרט רגעים, שאמורים לרגש אותך תחושת פספוס כי זה לא ממש מצליח, למרות שמרגיש שהסרט נורא מנסה. בעיקר יש תחושה, שכל הסרט נבנה לאקט שלישי שלא ממש מגיע, ועד שסוף סוף התחלתי להתחבר לחלק מהדמויות ומתחילים לקרות דברים, שהם מעבר לביסוס ובניית העולם, הסרט נגמר וזה השאיר אותי בתחושת אכזבה, כי הרגשתי שהכל נגמר באמצע. זה אמנם החלק הראשון בסיפור, אבל עדיין ציפיתי למשהו שיסתיים, בין אם זה קו עלילה, אירוע שיקרה או תהליך של פיתוח דמות, ובעוד שאין לי ספק שכל אלו קרו והתחילו להיבנות הם פשוט לא הספיקו להסתיים, וזה יוצר את התחושה שכל הסרט אתה מחכה למשהו שבסוף ממש לא מגיע, וזה מאכזב ומשאיר תחושת פספוס. אני באמת חושב שזו הנקודה הקריטית ביותר בה הסרט נכשל, כי זה יוצר סיפור שלא מרגיש כמו סרט או חלק מסדרת סרטים, אלא יותר מתאים לסדרת טלוויזיה וזה לא ממש עובד על המסך הגדול.

בימוי וצילום – אם יש דבר אחד שההתלהבות מצדיקה זה הבימוי והצילום בסרט הזה. הוא יפהפה ומעורר פליאה ומצליח להפיח חיים באותו העולם בצורה מבריקה, ייחודית, מעניינת ומושכת, כך שאי אפשר להוריד את העיניים מהמסך במשך השעתיים וחצי מרוב שאתה נפעם מהיופי של העולם הזה, שמובא לחיים בצורה כל כך יפה ואומנותית. בנוסף, מעבר לעולם שהוא מצליח להחיות בצורה מושלמת, הוא מצליח להעביר את התרחשויות ולהציג לי אותם כצופה בצורה הטובה ביותר שאפשר, שפשוט מזכירה לי למה אני אוהב את הקולנוע ואת המסך הגדול. באמת שהיו בסרט רגעים, שעברו גם מבחינת הבימוי וגם מבחינת הצילום בצורה כל כך טובה על המסך הגדול, שרק בשבילם שווה לראות את הסרט בקולנוע. באמת שאלו רגעים שפשוט גרמו לי לחוות תחושת השתאות ופליאה כל כך גדולה מקסם הקולנוע, וזה דבר שממש לא קורה כל יום. זו ההגדרה ליצירת מופת, ורק בשביל זה שווה לראות את הסרט בקולנוע, כי אפשר שלא ליהנות ממנו ויזואלית.

שחקנים ומשחק – זה קצת משעשע לבקר את המשחק והשחקנים בסרט הזה כמקשה אחת, מכיוון שבעקבות אותן בעיות בעלילה ובכתיבה הם ממש מחולקים לשניים. יש את רוב השחקנים, שמשחקים דמויות משניות, שמופיעים סך הכל מספר בודד של דקות על המסך, למרות השמות הגדולים שלהם, כמו דייב בטיסטה או זאנדיה, שאותם אי אפשר ממש לבקר או לשבח, כי הם פשוט לא מופיעים. מנגד יש מעט שחקנים אחרים, שמשחקים דמויות ראשיות ובעצם מופיעים כמעט כל רגע בסרט, כשבראשם עומדים שחקנים כמו טימותי שאלאמה ואוסקר אייזיק, שנותנים הופעה טובה ומרשימה שכיף מאוד לראות ולחוות. בנוסף אני מרגיש צורך לשבח את רבקה פרגוסון, שנתנה הופעה כמעט מושלמת וללא ספק סיפקה את הרגעים הטובים ביותר בסרט בעיניי.

לסיכום, אין לי ספק ש״חולית״ הוא סרט טוב. הוא אמנם מועבר ובנוי בצורה שגויה, שלא מתאימה בכלל למסך הגדול, אבל הקונספט של העלילה, שריתק אותי מהרגע הראשון, המשחק של השחקנים הראשיים, שהיה מצוין ובעיקר הבימוי והצילום המושלמים של העולם הכל כך יפה ומדהים, הזה הופכים את הסרט הזה לחוויה טובה ומהנה שמומלץ לחוות בקולנוע.

ציון סופי ל״חולית״ – 8.5/10 – סרט טוב. בעיקר ויזואלית, אבל סרט טוב.

הסרט ״חולית״ זמין לצפייה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.