ביקורת סדרה ״משחק הדיונון״

“Kids games are simple.”

אני לא אשקר ואגיד, שבכלל לא דמיינתי שאצפה בסדרה הזו. יש לכך כמובן סיבה, והיא שאני לא מתחבר כל כך לקולנוע ולסדרות של העולם הקוריאני – השפה, האווירה והתרבות לא עושים לי את זה ממש, והרגשתי שלמרות הטריילר המגניב והקונספט המעניין, זה לא יהיה שווה את זה. אבל הימים חלפו הסדרה יצאה, ואיכשהו כל העולם התחיל לדבר על זה. כמעט כל פוסט, ציוץ או סטורי שני שראיתי עסקו במשהו שקשור לסדרה הזו. אז בסופו של דבר כשהבנתי שגם אחותי (שסובלת מאותה חוסר אהבה לקולנוע ולסדרות הקוראניות) נשברה, החלטתי לתת לסדרה הזו צ׳אנס ולהבין על מה לעזאזל כל העולם מדבר. אז האם זה היה שווה את זה, או שבכלל מדובר בהתלהבות מוגזמת?

על פניו, נראה שמדובר בסדרה מצוינת, וזה גם מה שרציתי לכתוב בהתחלה, אבל ככל שחשבתי על זה יותר ויותר, הבנתי שמדובר בסדרה בינונית לכל היותר, שמשתמשת בכל מיני טריקים כדי להתחפש לסדרה ״גאונית״ שכזו. אז איך זה בעצם קורה? בואו נצלול לפרטים:

(מפה והלאה ספוילרים בערך לכל דבר שקורה בסדרה, כי אני לא יכול להסביר בלי)

עלילה – כפי שציינתי בהתחלה, הקונספט של העלילה נשמע מגניב, ביזארי ומעניין, כי אחרי הכל מה לא נשמע מעניין בחבורה של 456 אנשים, שמשחקים משחקי ילדות בתחרות של חיים ומוות, עם אופציה של זכייה בפרס כספי כל כך גבוה, שהוא כבר מתחיל להיות מגוחך. באמת שזה קונספט מעניין והכתיבה העלילתית של המשימות והמשחקים באמת מבוצעת טוב, הבעיה היא שכל המסביב פשוט לא מעניין. מרגיש לי שפשוט ליוצרים היה רעיון מגניב למין תחרות משחקים ביזארית ועליה הם הלבישו דמויות ומערכות יחסים, שאנחנו כצופים אמורים להיקשר אליהם. מה שבעצם יוצר תוכנית ראליטי מתוסרטת וזה פשוט לא מעניין. מרגיש שהיוצרים רצו שנתחבר לדמויות ולסיפורים שלהם דרך המשחק והזוועות שהם עוברים ביחד, אבל בפועל קרה בדיוק ההפך – כמו בתוכניות ריאליטי אמיתיות היה לי אכפת מהדמויות כל עוד הן במשחק, אבל מהרגע שבו הן הפסידו, פרשו או כל דבר אחר, הפסיק להיות לי אכפת מהן. אולי התבאסתי שמישהו שאני אוהב (או יותר נכון מעודד) הפסיד ומת, אבל לא הרגשתי איזה כעס או עצב שתפסו אותי חזק מה שציפיתי שיקרה בסדרה שהורגת 455 שחקנים מתוך 456. אני חושב שהרגעים שהכי מדגישים את זה נמצאים בפרק השישי בסדרה, כאשר השחקנים מתחלקים לזוגות מבעוד מועד מה שיוצר זוגות של חברים טובים, רק כדי לגלות שהם עומדים לשחק גולות אחד נגד השני ושהמפסיד ימות, בעוד השני ימשיך למשחק הבא. היה לי ברור שבפרק הזה אמורות למות לא מעט דמויות שאני אוהב ומעודד, ואיכשהו לא הרגשתי יותר מ״באסה״. לא במוות של עלי, הדמות האהובה עלי בסדרה, שמת כתוצאה מבגידה של חברו שחקן 218, לא במוות של שחקנית 240 שהקריבה את עצמה למען הישרדותה של החברה היחידה שלה שחקנית 067, או אפילו לא ב״מוות״ של שחקן מספר 001 הזקן. ברגע שהבנתי את זה התבאסתי, כי ציפיתי להרגיש את הכאב הזה ואת העצב הזה, לעצור את הטלוויזיה ולשאול את עצמי מה לעזאזל ראיתי עכשיו, אבל במקום זה פשוט המשכתי הלאה לעוד פרק וזה ממש לא מה שרציתי להרגיש.

אני לא יודע אם הסדרה התכוונה לזה או לא, אבל הרגשתי בדיוק כמו אחד האח״מים שצופה במשחק – חסר חיבור לאנשים ולדמויות, מעבר להיותם שחקנים, ורק מצפה לראות מה הולך לקרות עכשיו במשחק. יתכן וזה מה שהסדרה ניסתה להעביר בסופו של דבר כמסר, ולגרום לי להרגיש רע עם עצמי שככה הגבתי, אבל לא כך הדבר, מכיוון שבמקום להתמקד במסר הזה בלבד, היוצרים והכותבים החליטו לנסות ולדחוף כמה שיותר מסרים וקווי עלילה מיותרים ומוזרים. לדוגמא: קו העלילה עם השוטר שהסתנן למתקן, רק כדי שנבין שמי שאותו הוא מחפש הוא כמובן (באופן ממש לא מפתיע, יש לציין) איש החזית האחראי על המשחקים, בלי ממש להסביר לנו איך או למה הוא שם בכלל. דוגמא נוספת היא קו העלילה של הרופא, שעזר לעובדים למכור איברים של המתים בתמורה למידע פנימי, שפשוט נועד לקדם את העלילה של השוטר. כך גם סיפור הרקע של שחקנית 240, שאמור לעודד ערנות וביקורת לאלימות במשפחה ואלימות נגד נשים. כל אלו ועוד פשוט מנעו מהמסר הראשי לעבור, וגרמו לי לצאת מבולבל, בלי שממש הצלחתי להבין מה הסדרה רוצה ממני כצופה, מעבר להעביר אלי תוכנית ריאליטי עם משחקים מגניבים. אבל איכשהו לכל הדברים האלו לא שמים לב במהלך הצפייה, בגלל מגוון טריקים, שנועדו להסתיר את הדברים האלו מעינינו, ביניהם גם טריקים עלילתיים, בדיוק כמו בתוכנית ריאליטי אמיתית. למשל חלוקת הפרקים, ככה שהם תמיד יגמרו במין נקודת מתח, בניית עולם מסתורי ומוזר שאתה בטוח שתבין את המשמעות שלו בסוף ומשימות שפשוט כיף לראות בלי לקחת את הסיכון של להשתתף בהן. כל אלו ועוד יוצרים תוצאה של עלילה וסדרה שאולי נראית מעניינת ומושכת, אבל בסופו של דבר היא לא יותר מבינונית וצפויה, ממש כמו תוכנית ריאליטי אמיתית.

בימוי ותפאורה – אם יש דבר אחד, שהסדרה הצטיינה בו הוא זה. מדובר באחת הסדרות היותר יפות מבינה ויזואלית לצפייה. המבנה, המשחקים, החיילים ובעצם כל דבר אחר בסדרה פשוט מהפנט וכיף לראות, וזה תורם לעולם הביזארי, האפל והמוזר שבנו. מרגיש שהכל נעשה שם נכון: המתקנים והדברים בהם השתמשו לאתגרים היו מהפנטים, הבימוי של הסצנות של המשחקים ובאופן כללי הסצנות בסדרה הזו מבוימות נפלא, וגורמות לך להתחבר לסדרה הזו קצת יותר. אני בטוח שזו הסיבה שהסדרה כל כך מהנה לצפייה, למרות היותה סדרה בינונית. הגימיקים, היופי וכמות המחשבה שהושקעו בזה פשוט כל כך גדולים, שהם מספיקים כדי לכסות על משחק ועלילה הרבה הרבה פחות טובים בלשון המעטה, ועל כך מגיע לסדרה שאפו ענק.

שחקנים ומשחק – כפי שציינתי קודם, אני לא הרגשתי כמו שרציתי וציפיתי להרגיש, ואני לא חושב שהשחקנים והמשחק תרמו לזה. הרגיש לי שרובם היו מקובעים רוב הזמן על הבעת פנים אחת במהלך רוב החלקים בסדרה (למעט מקרים בודדים), ולא ממש הצליחו לגרום לי להאמין שהם מרגישים מה שהדמויות שלהם מרגישות. למשל השחקנית ג'נג הו-יון, שמשחקת את שחקנית מספר 067 נראתה תמיד אדישה, גם ברגעים העצובים שלה. בנוסף, מאיזושהי סיבה החליטו לשלב שחקנים אמריקאיים בסדרה (בתור האח״מים) וגם אנגלית ולא לדבוק בקוראנית עד הסוף, מה שבאמת יצר כמה מרגעי המשחק הפחות טובים שראיתי בסדרה אי פעם, והרגשתי שזה סתם מיותר, ואני חושב שהיה עדיף להמשיך עם הקוראנית עד הסוף. משחק בינוני, פשוט שעטוף בכל כך הרבה גימיקים ודברים מוזרים אחרים, שגם פה לא שמים לב אליו.

לסיכום, נכון שנהנתי לצפות בסדרה, ואין לי ספק שאם תחליטו לצפות בסדרה תסיימו אותה בבינג׳, אבל לא בגלל שהיא שווה את זה, אלא בגלל שהיא מלאת גימיקים וקונספטים, שימשכו אתכם ואת הסקרנות שלכם, ויצליחו לחפות בעזרת בימוי ותפאורה נפלאים על עלילה צפויה ומנותקת, על משחק בינוני ולגרום לכם לחשוב, שהסדרה הזו היא סדרה גאונית, כשבעצם מדובר בסדרה, שהיא לא יותר מסדרה בינונית במקרה הטוב.

ציון סופי ל״משחק הדיונון״ – 6/10. סדרה מהנה אבל לא טובה.יש הבדל!

כל פרקי הסדרה ״משחק הדיונון״ זמינים לצפייה בנטפליקס.