פינה חדשה בבלוג שלי ובה אני כותב ביקורת בשיתוף עם עוד אנשים. והפעם ביקורת על בית הנייר העונה השלישית שנכתבה ביחד עם אור סובוביץ.
״This time its not about money its about family”
אי שם לפני שנתיים בשנת 2017 יצאה לה סדרה זרה ספרדית לשוק הטלוויזיוני, העונה לשם ״בית הנייר״. הסדרה הצליחה בצורה שלא תאמן, שעוד באותה השנה הצליחה למשוך את תשומת לבה של נטפליקס שקנתה אותה והפיצה אותה בעולם. הסדרה הייתה בנויה משני חלקים (כל חלק הוא כמו עונה), שהראשון בהם שודר ב- 2017 והשני ב- 2018. שני החלקים השלימו האחד את השני ויצרו סיפור שלם מתחילתו ועד סופו, כך שנראה היה שלא יהיה המשך לסדרה והסיפור נגמר. אלא שבתחילת 2019 נטפליקס עשו את הבלתי יאמן והכריזו על חידוש הסדרה לחלק שלישי נוסף. ההכרזה עוררה בנו המעריצים שמחה רבה, אבל בו זמנית חששות רבים שכן הרגשנו שהחלק השלישי לא היה מתוכנן ונוצר רק בעקבות ההצלחה הגדולה של שני החלקים הקודמים, ושהוא יפגע ויוריד מהשלמות וההנאה של שתי העונות הראשונות.
האם זה המצב באמת? האם נטפליקס רכבו על ההצלחה והרסו את אחת מסדרות הפשע הטובות שנעשו פה? או שמא הם דווקא עשו בחוכמה והצליחו להוסיף עוד רבדים לסדרה ולדמויות ואפילו להתעלות על החלקים הקודמים?
ובכן, התשובה היא איפשהו באמצע. החלק השלישי אכן עשוי בצורה טובה ולחלוטין לא הורס את הסדרה, אבל הוא גם לא מגיע לשלמות ולשיאים של החלקים הקודמים. למה? בוא ניכנס לעומק ההסבר.
ספוילרים לשלושת החלקים מכאן!
העלילה: את עלילת הסדרה אפשר לחלק לשניים באופן ברור. החלק הראשון (בערך ארבעת הפרקים הראשונים) – תחילת העונה, שבה הכותבים נצמדו לתסריט של שני החלקים הקודמים, ואילו החלק השני של הסדרה (בערך ארבעת הפרקים האחרונים) שבו הכותבים ניסו ללכת לכיוונים חדשים כמעט עם כל דמות ודמות. את שני החלקים אהבנו ובאופן כללי מאוד נהננו מהעלילה, אבל אין ספק שמהחלק השני נהננו הרבה הרבה יותר. למה? כמו שכתבנו קודם, החלק הראשון ברובו היה מוכר מדי והזכיר את העונות הקודמות בווריאציות שונות, ראינו כבר ניסיון לתפוס את טוקיו, ראינו כבר נסיון כניסה כושל ביותר של המשטרה, ראינו את דנוור מתחבר עם בני ערובה. עוד החלטה לא ברורה מצד הכותבים היא דחיפה מיותרת בהחלט של ארטורו מנהל המטבעה. אלו נקודות הדמיון הראשונות, שעלו לנו לראש, אך יש עוד הרבה נקודות כאלו, שהרגישו לנו במהלך הסדרה כמו דה ז׳ה וו. לשמחתנו לא כל החלק הראשון של העונה הוא כזה, יש לו גם קצת מקוריות ושינוי מהתסריט הקודם. נכון, הוא בנוי על פי אותה תבנית של החלקים הקודמים, אבל יש דברים שהם לא חפיפה מדויקת וסיקרנו אותנו וריתקו אותנו למסך, כמו פתיחת הכספת והוצאת הזהב. זה היה בהשראת השוד הקודם אבל היה בזה אתגר חדש, שממש ריתק אותנו וסיקרן אותנו איך הם יפתרו. אבל לעומת החלק הראשון, החלק השני של הסדרה מנסה לקחת ולחקור את הדמויות מכיוונים שונים, ולא רק שהוא מנסה – הוא מצליח ובענק! אם את ארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה לא ראינו ברצף, את ארבעת הפרקים האחרונים ראיתי בבינג׳ מטורף ללא רגע של הפסקה, כי לא יכולנו להוריד את העיניים מהמסך. האתגרים שהכותבים הציבו לדמויות השונות, כמו להגיע למצב שהפרופסור מתקשה, תקוע ונמצא במבוי סתום היו מדוייקים ומצויינים וגרמו לנו לגלות צדדים חדשים כמעט בכל דמות ודמות, שהופיעה על המסך. לדוגמא, הצד הרגשי והלחץ של הפרופסור, שבעונות הקודמות נחשב מאוד קר רוח, או את החום ואהבה של ניירובי והאימהות שלה ועוד שלל תכונות וכיוונים חדשים, שהפכו את החלק השני ללא פחות מקסם טלוויזיוני טהור ומרתק. החלק השני של העונה בנוי בצורה כל כך טובה וכל כך מדוייקת, שאפילו הסוף שלו השאיר אותנו בפה פעור, מחכים לחלק הבא בקוצר רוח וזה עוד ביחס לעונה שציפיתי שתהיה כישלון. הסוף הגאוני, שבמהלכו ראינו את כל חבורת השודדים נשברת כל אחד בדרכו שלו חוצים את הקו האדום היחיד שלהם וסוף סוף מלכלכים את הידיים, התעלה על כל סיום אפשרי שחשבנו לעונה ולחלוטין שיפר את הסדרה בכמה רמות.
דמויות חדשות: את החלוקה והשינוי הדרסטי בין חלקי הסדרה אפשר לזקוף לזכות דמות אחת ויחידה בלבד – אליסיה סיירה מפקחת המשטרה החדשה. מרגע שהדמות נכנסה לעלילה באופן מרכזי ביותר והתחילה לנהל את המו״מ נגד השודדים והפרופסור, העלילה השתפרה פלאים וזנחה את התבנית של העונות הקודמות בסדרה, למה זה? מכיוון שהפעם מפקחת המשטרה הציבה אתגר לפרופסור. היא לא היתה קלה לניצול או להשפעה כמו ראקל בעונות הקודמות, אלא היוותה קושי רב ביותר, שהפרופסור לא התכונן אליו מראש, מה שהכניס אותו לקשיים האלו. בנוסף, לא רק שהיא הציבה לו אתגר, הדמות היתה כתובה היטב לתפק כל מאפייני הדמות היו שם כדי שאנחנו נבין שהיא לא המפקחת הקודמת ושהיא ללא ספק תעשה הכל אבל הכל כדי לעצור אותם ולא תבחל בשום אמצעים כדי להשיג את זה וזו הייתה תוספת מבורכת לסדרה. לצעירינו זו הדמות היחידה שאנחנו יכולים להגיד עליה את המשפט הזה כל שאר יד הזה. הדמויות החדשות שנוספו (מלבד מוניקה, שאותה אנחנו לא מחשיבים כחדשה, כי היא הופיעה בעונות הקודמות, אך בתפקיד אחר) הרגישו חסרות טעם ולא בנויות מספיק טוב. פלרמו הרגיש כמו חיקוי עלוב של ברלין, שכל מה שקיבלנו עליו זה את העובדה שהוא הומו והסצנה של עשר דקות שלו ושל הפרופסור רוקדים. בוגוטה שהיה דמות די בסדר אבל לא הרגשנו שהוא הוסיף עומק חדש לחבורת השודדים, ושהוא שם רק על תקן הרתך ואין לו חיבור כזה עם שאר הצוות, והשודד השלישי החדש שמרוב הרדידות שלו אנחנו אפילו לא זוכרים את שמו! כל מה שאנחנו זוכרים זה שהוא רק היה איש הטלפון שלהם, שטייל ברחובות מדריד ולא מעבר, וחבל כי אם כבר שודד חדש שלפחות יהיה לו עומק.
משחק: אנחנו לא חושבים שיש כל כך מה לפרט על המשחק. גם הפעם היה משחק מעולה של כל השחקנים שכבר מכירים את הדמויות שלהם כמו שצריך, וגם רמת המשחק של השחקנים החדשים בסדרה והם העבירו את העלילה ופיתחו את הדמויות שלהם בצורה לא פחות ממושלמת, כמו שציפינו מהעונה הזו.
בימוי: אין ספק שהבימוי תרם משמעותית לעלילה הזו כי אחרי הכל זו סדרת אקשן וסצנות האקשן (גם כאלו שכבר ראינו) צריכות להיות מבוימות היטב. כל הסצנות בסדרה בוימו בצורה פשוט נהדרת, ככה שגם סצינות שבעקרון ראינו כבר הצלחתי לחוות מחדש בצורה שונה בעזרת בימוי והעברת הסצנה בצורה טיפה שונה, דבר שתרם מאוד מאוד להנאה שלנו בעיקר מסצנות ממוחזרות.
לסיכום, העונה השלישית של ״בית הנייר״ טובה בעיקר בחלקה, השני שבו היא לוקחת כיוונים חדשים לדמויות ולסדרה, וחבל שהיא לא עשתה את זה קודם ונצמדה לתסריט הישן בהתחלה. מפקחת המשטרה החדשה מצויינת, והיא אולי הדבר הכי טוב שיצר מהסדרה הזו וחבל שאין לנו אותה הרגשה כלפי שאר הדמויות החדשות.
ציון סופי: 7/10 עונה כיפית קלילה ומעניינת בעיקר בחלקה השני, עם כמה בעיות מיחזור קלות.
סרטים ושאר ירקות 
כתיבת תגובה