ביקורת ״הנוקמים: סוף המשחק״

מכיל ספוילרים!

אני גדלתי על היקום הקולנועי של מארוול, או יותר נכון על סאגת האינסוף שלו. אני אומר שגדלתי עליו ואני מתכוון לזה במלוא מובן המילה. איירון מן הראשון יצא כאשר הייתי בן 6. נכון, אמנם לא ראיתי אותו בקולנוע אבל קפטן אמריקה ותור שיצאו שלוש שנים לאחר מכן ראיתי ומאותו הרגע התאהבתי ביקום, והוא ליווה אותי מאותה העת ועד עכשיו, ואפילו הפך להיות חלק די מרכזי וחשוב בחיים שלי. לכן הביקורת הזו הולכת להיות שונה, מכיוון שאני מסתכל על הסרט  מזווית אחרת. זו לא זווית של מבקר סרטים רגיל, זה מעבר לזה. זו השאלה האם אולפני מארוול הצליחו לעמוד בצפיות שלי כמעריץ מושבע וכעוקב סידרתי אחרי היקום הקולנועי המשובח הזה, ולתת סיום מדהים ומטורף לסאגה הקולנועית שליוותה אותי כמעט כל חיי, או שמא הם איכזבו ונתנו לנו סרט שלא עמד ברף צפיות הגבוהות  שהם העמידו לעצמם.

ובכן, הסרט לא עמד בצפיות כלל וכלל אלא הוא פשוט עקף אותן בכל אספקט אפשרי, והגיע לשיאים שלא חשבתי שקימיים. זהו ללא ספק לא רק סרט מארוול האהוב עלי, אלא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, ואם אתם תוהים למה הנה הסיבות:

(מכאן והלאה ספוילרים!)

העלילה – הסרט הקודם נגמר בטוויסט מפתיע, כאשר תאנוס ניצח ופעם ראשונה מזה עשור ראינו את הגיבורים שלנו באמת מפסידים ומשם הסרט בדיוק  מתחיל. כל המערכה הראשונה של הסרט אנחנו בעצם רואים את ההשלכות של האובדן על תושבי כדור הארץ ועל הגיבורים שלנו בפרט, המתמודדים עם משהו לא מוכר להם – הפסד.זהו לא רק הפסד אישי שלהם, אלא הפסד שגרם לאנשים אחרים לאבד המון. המערכה הזו היוותה יריית פתיחה נהדרת לסרט, זכינו לראות בדמויות שאנחנו עוקבים אחריהן ומכירים אותן שנים, צדדים שלא חשבנו שקיימים, ודברים שלא האמנו שהם יעשו, ולמרות פיתוח דמויות שנעשה במשך עשור שלם, הם עדיין הצליחו להפתיע אותנו. לדוגמא: ראינו את הוקאיי איש המשפחה החביב הופך לרוצח בדם קר של עשרות, אם לא מאות, בכל העולם, כדי להתמודד עם האבל שלו. ראינו את תור אחרי ההבנה שהם הפסידו הופך לשיכור חסר תקנה, ולא למלך, שהוא היה ראוי להיות והכרנו כל השנים. עוד דבר גאוני במערכה הראשונה של הסרט היה הטוויסט ההתחלתי וקפיצת הזמן. תוך פחות מעשר דקות מתחילת הסרט אנחנו מגלים שהאבנים נהרסו וכל התקווה שהייתה לגיבורים נהרסה, והסיבה שזה היה מהלך גאוני, היא שכאשר הגיבורים הפסידו שוב, בעצם ראינו אותם מפסידים פעמיים ברצף, מה שאיפשר להם להתפתח שוב, ולנו איפשר להכיר בהם צדדים חדשים. הדבר האחרון בעלילה במערכה הזו היתה קפיצת הזמן. האמת שבהתחלה פחדתי ממנה, כי חשבתי שהם יאבדו שם את העלילה והסרט סתם ימרח, אבל גם פה טעיתי. האמת שזה היה מהלך מבריק, כי זה בעצם הראה לנו ששום דבר שיקרה או שום תקופת זמן לא תשפיע ולא תעביר את הכאב שבהפסד, והראה שהעולם והגיבורים זכרו ויזכרו תמיד. אבל העלילה הזו לבד לא הספיקה, אלא גם הבימוי וההיכרות הנהדרת עם הדמויות של האחים רוסו, ששוב מוכיחים לנו פה שהם מצליחים לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך את כל עולמנו ואת כל עולם הדמויות כבר בשוט הראשון של הסרט, ובשניות כל מה שאנחנו מכירים נעלם כלא היה ומתגלים דברים חדשים. החלק הבא בעלילה היה בעצם שוד הזמן, והאמת שזה היה החלק הכי פחות  אהוב עלי בסרט, מכיוון שהוא היה ברובו זריקת רפרנסים וקלוזרים לחלק מהדמויות, כמו איירון מן שפגש את אבא שלו ודיבר איתו על הילדים שלו (כלומר עליו), ואנחנו מקבלים מן קלוזר כזה נחמד גם עם תור שזוכה לשיחה אחרונה עם אמא שלו וזוכה לשיעור אחרון ממנה. היו גם המון רפרנסים לסרטים הקודמים אבל חוץ מזה לא הייתה בו הרבה התקדמות בעלילה  (אולי חוץ מנטשה וקלינט בוורמיר, שראינו את ההקרבה הסופית של בלאק ווידו), ולכן הוא גם היה החלק הכי פחות טוב בסרט. נהנתי ממנו והוא היה מצחיק ומשעשע, צחקתי ממנו יחד עם כל האולם, אבל הכי פחות נהנתי ממנו, כי הוא לא מגרד את הרמה של המערכה הראשונה והשלישית. ואם במערכה השלישית עסקינן, בואו נדבר עליה. המערכה הזו היא ללא ספק הדבר הכי טוב שראיתי בחיים שלי, והיא הסיום לסרט הסיום הכי טוב שיכלנו לבקש. נכון שהוא אורך בערך רק כשלושת רבעי שעה, אבל כל שנייה ושנייה ממנו מעולים. הוא היה כל כך טוב, שרק בשבילו ראיתי את הסרט עוד פעמיים !!! זו סצנת הסיום האולטימטיבית – הקרב שחיכנו לו במשך 11 שנים, כולם נגד כולם בסצנת קרב אחת גדולה, שמבוימת נהדר. אני לא חושב שהייתה אפילו דקה אחת שבה כל האולם לא מחא כפיים או השתגע, אבל הסיבה שהוא כל כך טוב, הם רגעי השיא שלו. אני לא חושב שאף אחד דמיין את הדברים שקרו שם, לדוגמא: אף אחד לא חשב שנראה את קפ עם הפטיש!  או את כל הנוקמים מתאחדים (כן גם המתים) ואת קפ קורא לכולם בקריאה האייקונית ״נוקמים התאחדו״, אבל הרגע הטוב ביותר בסרט, היה כאשר איירון מן נקש באצבעות ואמר את המשפט האייקוני שלו: ״אני איירון מן״ ואחר כך מת. זה היה מוות כל כך טוב וכל כך מדוייק, והוא העביר את המסר שזה נגמר ומתחילים סיפור חדש. הכל התחיל איתו ונגמר איתו וגם קפ קיבל את הסוף שמגיע לו, וחזר לעבר להתחתן עם פגי. האמת היא שאני לא חושב שהייתי שמח בשביל אף דמות אף פעם באותה מידה, ששמחתי בשבילו. לסיכום – העלילה מעולה! למרות שיש בה קצת כתיבה עצלנית וטיפה מריחה, היא עדיין מושלמת.

בימוי – אני לא חושב שאפשר להוסיף משהו על האחים רוסו. גם הפעם הם הוכיחו לנו מחדש, שהם הטובים בתחום הבימוי. הסרט הזה פשוט מצוין, כל חלק מעביר את העלילה ואת הדמויות כמו שצריך ובצורה מושלמת, ובאמת התעלו על עצמם שוב והרימו את הסרט הזה לגבהים חדשים שלא ידעתי שאפשריים.

שחקנים – אני לא חושב שיש מה להגיד בנושא. כל השחקנים מכירים את הדמויות שלהם כבר ויודעים איך לשחק אותן, ולכן למרות שאין כמעט אקספוזיציה אנחנו אנחנו מקבלים שחקנים ודמויות מוכנות למשך כל הסרט, שאורכו כ- 3 שעות, ואין פעם אחת שהרגשתי שחקן כלשהו פיספס או לא שיחק בצורה נכונה.  למעשה, רוברט דאוני גוניור שיחק את התפקיד שלו בצורה כל כך טובה, שלחלוטין מגיע לו אוסקר על זה.

אפקטים- וואו !!! פשוט וואו !!! גם הפעם מארוול הפציצו באפקטים והראו לנו סצנות קרב שלא חשבתי שיכולות להיות קיימות בכלל על שום מסך, ומגיע להם שאפו ענק כמו תמיד.

אמנם זה סרט נהדר והכי טוב שראיתי בחיים שלי, אבל יש לו סוג של בעיה אחת – הוא לא סרט שעומד בפני עצמו כמעט בכלל. הוא מאוד בונה על כל שאר הסרטים הקודמים ומסתמך עליהם, ואם לא ראיתם אותם אתם לא תתחברו או תיהנו מהיצירה הקולנועית המופלאה הזו כמו שצריך, כי פשוט יהיו לכם המון סימני שאלה ויש סיכוי שאפילו תשתעממו ממנו.

לסיכום, הסרט הזה הוא הסיום המושלם לניסוי הקולנועי האדיר הזה שנקרא ״היקום הקולנועי של מארוול״, והוא מוגש כמתנה למעריצים, הוא נכתב בשבילם, וזה מורגש. למעשה, הוא כל מה שיכולנו לקוות לו ואפילו יותר מזה: מעבירים סיפור מלא בקלוזירים אך גם מעניין בפני עצמו, עם גראנד פינאלה מטורף ובימוי ומשחק מעולים, והוא באמת שווה 3 שעות מהחיים שלכם ואפילו 6!

(ציון סופי לנוקמים סוף המשחק: 10/10   פשוט רוצו לראות בקולוע (גם אם ראיתם כבר